<h1>תמים דעים להראב"ד סימן ק"ז</h1>
<h2>דף לז.</h2>
[ע"ז ע"ד ע"א] אמר רב נחמן הלכה למעשה יין נסך יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינן אפילו יין ביין מותר בהנאה כרשב"ג דאמר ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו פי' יין נסך גמור יין ביין כלו אסור בהנאה ואפילו במשהו. חבית בחבית כלומר שנתחלפה לו חבית של היתר בחבית של איסור ולא הוכרה איזה היתר ואיזו איסור האחת מותרת בהנאה ואחת אסורה בהנאה. סתם יינן אסור דרבנן הוא אפילו יין ביין ימכר כלו לגוים חוץ מדמי אותו יין. ולענין שאר איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם וכיוצא בהן נראה לי שאין דנים בהם דין זה. ולענין שאם נתחלף (לי) [לו] אוכל באוכל אפי' הוא דבר שבמנין כאגוזי פרך ודכוותייהו שהם אוסרים את כל תערובתן. הני מילי באכילה אבל בהנאה אהניא להו חשיבותיהו דדמיהן אסורין לעולם ויוליך הנאה לים המלח אבל תערובתן מותר בהנאה. ואם נמוחו בשל היתר בזה נשתנה דינם כיין נסך דיין נסך אוסר את כל היין המותר אפילו בהנאה ושאר איסורי הנאה כגון ערלה ודכותה אם נמוחו בטילין במאתים ומותרים אף באכילה. ולענין חמץ בפסח אם נתערב לו פת בפת והוא מככרות של בעל הבית הכל אסור באכילה ואינו אסור בהנאה אלא דמי אותה הפת דומיא דחבית. ואם נימוח בשל היתר בזה חמור דינו מיין נסך. כי יין נסך במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם אבל בפסח בין במינו [בין] שלא במינו במשהו לאכילה. דהכי אפסיקא הלכתא פרק כל שעה. ולענין אסור הנאה דינו קל מיין נסך שאינו אוסר את תערובתו בהנאה לא במינו ולא בשאינו מינו אלא א"כ הוא ממכשירי המאכל כגון זיתום המצרי ושכר המדי וכיוצא בהן השנוים בפרק אלו עוברין שהם חשובים כאלו הכל חמץ. וכנגדו ביין נסך בשאינו מינו כדאמרינן בכבשין לדעת חזקיה כי בידוע שנתן לתוכו יין נסך אסורין בהנאה אבל במינו אפילו משהו אסור את הכל בהנאה ויין במים נמי אם נתערב בו כדי שיהו המים ראוים לשתות על ידו בתורת יין אפי' על ידי הדחק שהרי הוא ככבשין ואסור הכל בהנאה ואפי' סתם יין מאי טעמא הוה ליה כאילו איתיה ליין בעיניה ואינו מעורב בדבר אחר יין ביין נמי מסתם יין אם נתערב בו הרבה כדי שבכנגדו במים יהיו ראוים לשתיה על ידו אסור הכל בהנאה שלא אמרו יין ביין להקל אלא להחמיר. כך נראה לי לפ' הסוגיא של כאן והגאון ר' יצחק כתב על המשנה שלמעלה אלו אסורין ואוסרין בכל שהן וכו' יאמר דליתא להא כללא דהא קיימא לן דחמץ בפסח אוסר במשהו. ואני לא מצאתי את דבריו בכל הגמרא שאסרו חכמים את תערבתו בהנאה משום חמץ משהו ואי משום הנך דפרק אלו עוברין הנהו לאו במשהו מתסרי אלא נותן טעם הרבה ולא עוד אלא שגוף המאכל אינו נעשה זולתו וכבר פרשו אחד מהם וזהו דזיתום המצרי ואמרו כי הוא תלתא חיטי תלתא קורטומי תלתא מלחא והוא מעיד על האחרים שאינן במשהו. ומאין לנו לדחות סוגיא אחת מדעתנו בלא ראיה בלא עדים כי ודאי מבלי ספק כבר אמרנו בכאן שאי(נ)ן כל דבר אוסר תערובתו בהנאה אלא א"כ הוא דבר שבמנין. וחמץ בפסח מזה הכלל הוא כמו שאמרנו כי ככרות של בעל הבית אף לענין חמץ בפסח נאמרו זולת יין נסך שאוסר במשהו בהנאה ואפילו טיפת יין אוסרת הכל בהנאה כיין נסך גמור. וכמדומה שלא כיון יפה לפי' של הלכה ושיטפא הוא כי שמא היה סבור כי לענין (אכילה) [הנאה] קא מיירי, ואינו אלא לענין (הנאה) [אכילה] כמו שפירשתי מראיות ברורות ודבריו נכוחים.
